מאז הצטרפתי למסדר יקר ונכבד זה מהדהדת בי הרגשה נעלה מטקס קידושי. עוד זכורה לי הקריאה ממרחקים "מי בא הלום ?" והתשובה: "עני ההולך בחושך" וכו'. כך זה היה. הלכתי כל הזמן בחושך עד שמצאתי את האור בלשכה. הרטט חלף רק כשהמכהן קרא: "ויהי אור", ועיני נפקחו לראות את האור והמעמד הנהדר כמי שנמצא במקום קדוש ומפואר. בהעברה לדרגה השניה, אני כאבן-הגוויל, שהתחילו לסתת בה, מלטשים אותה והופכים אותה לאבן הגזית.

השבוע עזרתי לבני לעשות שיעורים בתנ"ך בספר עמוס, ושם אני מוצא את המילה אנך ארבע פעמים. וכך אומר עמוס הנביא בחזונו: "והנה ה' ניצב על חומת אנך, ובידו אנך, ויאמר ה, אלי מה אתה רואה עמוס ? ואומר: אנך. ויאמר ה' הנני שם אנך בקרב עמי ישראל, לא אוסיף עוד עבור לו". קסוטו מפרש: חומה שנבדקה באנך, שהוא אבן-המשקולת בה משתמשים לראות אם הקיר ישר. הייתי מוסיף ואומר: הבדיקה באנך היא סמל לשורת-הדין, כמו שכתוב לעיל – הנני שם את האנך בקרב עמי ישראל. רוצה ה' לבדוק את יושרם של בני ישראל כמו שבודקים קיר, על ידי אנך, וכמו המשמעות אצלנו בבניה החופשית, שהאנך מסמל את היושר במעשינו ובהתנהגותנו, כך התכוון הנביא עמוס, שדרש מישראל יותר יושר משדרש מעמים אחרים. את עמוס הנביא הייתי מגדיר כחקלאי חופשי ולא כבונה חופשי. בכל הנבואות שלו, חוץ מהנבואה על חומת האנך, דיבר עמוס על שדות ומרעה, כרמים וגפנים. הוא גם הגדיר את עצמו כרועה ולא כנביא: "ויאמר אמציה לעמוס, חוזה, לך ברח לך את ארץ יהודה", וכו' ענה עמוס: "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי" וכו'. לא אביא כאן את כל התוכחות אשר הוכיח בהן את ישראל כמו "מנעתי מכם את הגשם", "והמטרתי על עיר אחת ועל השניה לא אמטיר", "והכיתי אתכם בשדפון ובירקון, הרבות גנותכם, וכרמיכם ותאניכם וזיתכם יאכל הגזם", וכד'.

על מנת לא לסיים בנבואה קודרת זו אסיים בפסוקים מסוף פרק ט', בו מנבא עמוס: "הנה ימים באים, נאום ה', וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע. והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה… ובנו ערים נשמות וישבו…"