ה ר ה ו ר י ם
נכתב ע"י האח דני דורון
כאשר התבקשתי לומר דברים בערב הרעיה והפרח בנהריה, חשבתי שכדאי להרהר בקול על השאלה: "להיות בונה חופשי, בשביל מה זה טוב?". בעצם, זוהי שאלה שכל אדם חושב צריך לשוב ולשאול את עצמו מידי-פעם.
אחת התשובות המעניינות לשאלה: "בשביל מה?" ניתנה בחוברת של הלישכה הגדולה "שלושה הגלובוסים" בגרמניה. החוברת הזאת ניתנת לאנשים המראים רצון להתקבל. וכך נכתב בה: "האם שאלת את עצמך פעם: לאחר מילוי כל הצרכים הכלכלייים, לאחר הקידום בעבודה, החלפת המכונית, והבטחת עתידן של הנפשות היקרות לך ביותר, האם יש גם צרכים שאינם נמדדים בהישג חומרי או במעמד? מהו הטעם לכל העשייה הזו?" ואמנם, אם נתבונן סביבנו, נמצא לא מעט מטרות כלל-חברתיות, כמו האגודה לשמירת-הנוף, התנועה לארץ-ישראל יפה וכדומה, שסביבן ישנן בארצנו התארגנויות וולונטריות לא-פורמליות של אנשים שאיכפת להם. במילים אחרות: ישנם אנשים הסבורים, שהתכלית האמיתית שלמענה ראוי לחיות אינה רק השגת המטרות החומריות בחייו של הפרט, אלא גם תרומה אקטיבית לאיכות הסביבה האנושית והטבעית בה אנו חיים. דומני, שנכון יהיה לומר, כי גם אלה המצטרפים למיסדר שלנו אמורים להיות אנשים "איכפתיים" ואנשים חושבים. הפעם אתמקד רק בנקודה אחת משלושה העקרונות שלנו, "אהבת-אחים, עזרה ואמת", בעזרה לזולת.
אין לי ספק, שכלנו ערים לדגש המושם אצלנו על טקסים וריטואלים. הייחוד בשיטה הסימלית שלנו הוא בכך, שזוהי שיטה לחינוך-עצמי. לכן גם הדגשתי את הצורך שיהיו "אנשים חושבים". הבנייה החופשית הסימלית אימצה את עולם המושגים וכלי-העבודה של הבנאים, ואנו מייחסים לאותם מושגים וכלים משמעויות בתחום המוסר. דוגמא פשוטה: הפלס הוא כלי בו משתמש הבנאי, אבל לנו הוא מסמל את השוויון בין בני-האדם. כולם "נמצאים על הפלס" כפי שאנו אומרים. המיוחד בשיטה שלנו הוא בשני דברים: ראשית, בדרך בה אנו מעבירים עקרונות מוסר: הסימליות המיוחסת לעצמים ומושגים מעולם הבנאות. שנית, בכך שהאח אמור להפעיל על עצמו את כלי-העבודה של הבנאי, במשמעויותיהם המוסריות, כדי לחנך את עצמו ברוח אותם עקרונות.
אתן לכם הדגמה למה אני מתכוון: אנו חיים כיום בחברה אנושית, שכבר אימצה לה את העקרונות של צדק סוציאלי. חברה שקיבלה עליה מחוייבות לרווחת-הפרט, מה שאנו קוראים
Welfare State. אבל, גם בחברה כזאת וודאי ישנם עדיין פרטים הזקוקים לעזרה - ולא רק חומרית. בערב בו נכנסנו לבנייה החופשית דאגו מחברי הריטואל לכך, שנימצא במצוקה; שנהיה נזקקים. לאחר-מכן הדגישו באזנינו את העובדה שתמיד ישנם כאלה שניזקקים לעזרה, וכי עלינו לשמור תמיד על עירנות לצרכיהם של האחרים. כמובן, מידת הפתיחות והרגישות של כל אחד מאתנו היא שונה; לא כולנו מגיבים באותה עוצמה ריגשית הן להרגשת-מצוקה שלנו והן לזו של הזולת. אבל, עצם החובה שלנו לעשות את עצמנו יותר עירניים ורגישים לצרכי הזולת היא משותפת לכל הבונים החופשים. אותם אחים השומרים על העירנות והרגישות, לא יוכלו לא-לזכור את אותו רגע מביך בו נמצאו הם-עצמם, כאשר הם עוברים על-פני מישהו המנגן ברחוב לשם קבלת נדבה, או חייל המחכה לטרמפ וכיוב'. במילים אחרות: אותה רגישות הפכה אז להיות חלק מאישיותם בכל מקום בו הם נמצאים.באחד האתמולים, ביקשה ממני פקידה במשרד בו עבדתי בבנק לסייע לה עם דוד שהגיע מלבנון ומדבר רק ערבית וצרפתית. כאשר התקרבנו אליו הבחנתי מיד שהוא שולח לחלל אותות מצוקה מסוניים, בתקווה שאני אבין אותם. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה זה עשה לו כאשר קיבל מיד עזרה מאח?! אתם יכולים לתאר לעצמכם מה זה עשה לי ?!
בתורה אנו מצווים:" ואהבת לריעך כמוך". בצורת הניסוח הזאת של הצווי ישנם שני קשיים. ראשית: לא ניתן לנו כלי-מדידה לפיו נוכל להיווכח באיזו מידה מילאנו את הצווי: לאהוב את זולתנו באותה מידה שאנו אוהבים את עצמנו. שנית, ישנם בכל אדם מעצורים סובייקטיביים לאהוב את זולתו כמו שהוא חש ואוהב את עצמו. לעולם יהיו צרכינו שלנו יותר מוחשיים וחריפים לנו מאשר צרכיו של זולתנו. הצווי הזה הוא דרישה מקסימליסטית שכמעט לא ניתן לבצעה. בא הלל הזקן וניסח זאת אחרת: "דעלך שניא בחברך לא תעבוד ואידך זיל גמור". כמה גאון היה האיש! בבת אחת פתר את שני הקשיים: הוא נתן לנו אמת-מידה למדוד את עצמנו ואת מעשינו מפני שהפך את נקודת-המוצא מאיתנו כמי שצריכים לפעול, לאיתנו כמקבלים. היות ומה ששנוא עלינו תמיד ברור לנו, אין לנו כל בעייה לדעת מה לא לעשות לזולתנו. ומה כן לעשות? מה שהיינו רוצים שיעשו לנו, אילו היינו במקומו של האחר. נכון?! ואמנם, כל צדקה אמיתית מאופיינת על-ידי שני אלמנטים. ראשית, זהו מעשה המכוון לתת לזולתנו את מה שהוא זקוק לו. להשליך את עצמנו לנעליו של השני. שנית, זהו מעשה שהתגמול עליו הוא בתוכנו - אנו. לא מעשה על-מנת לקבל פרס, אלא הרגשת-סיפוק מכך שעשינו מה שצריך היה להיעשות, וכי הזולת קיבל מה שהוא צריך, ובדרך בה לא פגענו בו. גם המניע וגם הגמול הם בנו. זוהי עשייה מתוך אמפטיה, שהיא להרגיש אותו, להבדיל מסימפטיה, שהיא להרגיש איתו. אמת-המידה להתנהגותנו כלפי זולתנו צריכה להיבדק מתוך עיניו של המקבל. למעשה שלנו יש, אמנם, משמעות אובייקטיבית: זו שאנו התכוונו אליה, אבל כל מעשה של ריעות ואחווה אמיתיים - ובוודאי של צדקה ועזרה לזולת - הם בעלי משמעות סובייקטיבית של המקבל. רק הוא יכול לשפוט אם אכן הושגה המטרה.
לזה התכוונתי כאשר אמרתי: הפנמה של עקרונות-המוסר שלנו כך שיהיו חלק מאישיותנו. להצלחה בחינוך-העצמי של האחים ברוח העקרונות של הבנייה החופשית.
אהיה מאוד מופתע אם לא עברה במוחו של כל אחד מאתנו המחשבה: באמת נשמע יפה, אבל האם כך גם מתנהגים כל הבונים החופשים?. התשובה היחידה שיש לי היא: האחים הם אנשים ככל האנשים. יש לכולנו גם מעלות וגם מיגרעות. לא תמיד אנחנו מתנהגים בדרך בה ראוי להתנהג. אלא שבזה לא אשמה הבנייה החופשית. אנשים הם אנשים. אם אינם עומדים תמיד בציפיות, זה מפני שהם רק אנשים. מה שהבנייה החופשית רוצה להשיג הוא: יותר פתיחות ועירנות לבחינה-עצמית מתמדת, אם קיימתי בפועל את מה שהתחייבתי לעשות. אם נכשלתי, עלי להקציע את הזיזים שבי בעתיד. מהבחינה הזו, אפילו שרבים מעקרונותינו הפכו לנחלת-הכלל במדינת הרווחה הדמוקרטית, תורת הבנייה החופשית לא תיעשה גם בעתיד בלתי-רלבנטית או בלתי-ישימה בחיי הפרטיים כאח וכאדם.
בשביל מה זה טוב? בשביל לשאוף לנהוג בדרכים שראוי להפוך לחלק ממני. בשביל שגם סביבתי תצא נשכרת מהיותי בונה חופשי.